החלטה בתיק בש"פ 6800/05

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש. דברת) אשר קיבל באופן חלקי את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום באשקלון, והורה על שחרורו של העורר בתנאי מעצר בית מלא.

2.        כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום, בבית משפט השלום באשקלון, המייחס להם ביצוע עבירות של פריצה לרכב, גניבה, ושימוש לרעה בכרטיס אשראי. על פי כתב האישום, ביום 28.6.05 פרצו העורר ושותפיו לעבירה לרכב של המתלוננת וגנבו מתוכו תיק שהכיל מסמכים, תכשיטי זהב, וכרטיס אשראי. בהמשך אותו יום, תידלקו הנאשמים את רכבו של העורר בכרטיס האשראי הגנוב. ביחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.

3.        בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ד. חסדאי) קבע כי קימות ראיות לכאורה כנגד העורר ושותפיו לעבירה, ומתקיימת עילת מעצר בעניינם. ארבעת הנאשמים נצפו על ידי השוטרים כאשר הגיעו יחדיו ברכב של העורר לתחנת הדלק, ושניים מהם עסקו בתדלוק באמצעות כרטיס האשראי הגנוב אשר נמצא לאחר מכן ברכב. יתר על כן, אחד מהנאשמים האחרים נראה זורק את שקית התכשיטים שנגנבה מתחת לרכב. משנמצאו התכשיטים וכרטיס האשראי ברכב, הוחזקו הנאשמים שנמצאו אותה עת ברכב כמי שידעו על כך, וחזקה זו לא הופרכה. כן התייחס בית המשפט לעובדה כי העורר שמר על זכות השתיקה לאורך חקירתו. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר ושותפיו, אף שמדובר בעבירות רכוש. הוא הצביע על כך שהעבירות בוצעו בצוותא, תוך התארגנות קבוצתית, ומצא כי יש בכך משום אינדיקציה לחשש מסוכנות לבטחון הציבור. הוא הורה על מעצר העורר ושותפיו עד להכרעה סופית בבקשה, ובטרם הוגש תסקיר מעצר אשר על הגשתו הורה לצורך בחינת חלופה, עררו הנאשמים ובתוכם העורר לבית המשפט המחוזי על ההחלטה לעוצרם.

4.        בית המשפט המחוזי דן בקביעותיו של בית משפט השלום ביחס לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בנסיבות מקרה זה. הוא אישר את קביעתו של בית משפט השלום לפיה קימת תשתית ראייתית לעבירות המיוחסות לעורר ולשותפיו בכתב האישום. מכאן פנה לבחינת השאלה האם קמה עילת מעצר כנגדם, ולענין זה בחן את נסיבותיו המיוחדת של כל אחד מהנאשמים בנפרד. בעניינו של העורר ציין בית המשפט כי מדובר בנאשם יליד 1987, חסר עבר פלילי, אשר על פי מה שנמסר על ידי התביעה תלוי נגדו כתב אישום על התפרצות לדירה בחבורה. אולם, מאחר שכתב האישום לא הוצג בבית המשפט, הוא לא נתן לכך משקל, בהעדר נתונים בדבר העבירות המיוחסות לעורר במסגרתו, ונסיבותיהן.

בית המשפט קבע את מסקנתו באומרו:

"לאור העדר עבר פלילי של העוררים 1, 2 ו-4 וגילם הצעיר, ומשהעבירות המיוחסת להם אינן מקימות עילה למעצר, אני מקבלת את הערר ומורה על שחרורם בתנאים כדלקמן:".

           לגבי העורר שלפנינו, נקבע כי ישהה במעצר בית מלא בבית סבתו באשקלון בהשגחת הסבתא, האמא והדודה, לחלופין. כן נקבעו תנאי ערבויות כספיות ואיסור על יצירת קשר עם מי מן המעורבים האחרים בפרשה.

5.        עררו של העורר מושתת על הטענה כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הטיל עליו מעצר בית מלא בנסיבות ענין זה. על פי גישתו, משמצא בית המשפט כי לא קמה עילת מעצר בעניינו, לא היה רשאי להורות על שחרורו בתנאי מעצר בית, אלא רשאי היה להטיל עליו אך ורק  תנאים שנועדו להבטיח את התייצבותו למשפט. מאחר שמעצר בית נועד להבטיח מפני סיכונים שאינם ממין הענין במקרה זה, הרי שלא היתה לבית המשפט סמכות להטילו. בכך מסתמך בא כוח העורר על הוראת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, המסמיך את בית המשפט לצוות על שחרור בערובה של נאשם מקום שאין סמכות להורות על מעצרו על פי סעיף 21 לחוק, וזאת כדי להבטיח את התייצבותו למשפט. הוא נשען על פסיקת בית משפט זה בבש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל (פד"י נב(1) 160) (מפי כב' השופט מצא) הקובעת אמות מידה פרשניות ליישום הוראת השחרור בערובה של נאשם בנסיבות בהן אין סמכות להורות על מעצרו עד תום ההליכים. לדברי ב"כ העורר, ובהמשך לאותה פסיקה, משנקבע בבית המשפט המחוזי כי אין לעצור את העורר עד תום ההליכים בהעדר עילת מעצר נגדו, ממילא כל שיכול היה בית המשפט לעשות הוא לשחררו בערובה במסגרת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים לשם הבטחת התייצבותו למשפט. הוא היה משולל סמכות להטיל עליו תנאי של מעצר בית, שכן תנאי זה לא נועד להבטיח התייצבות למשפט אלא לתת מענה למצב שבו נאשם משתחרר בחלופת מעצר במסגרת סעיף 21 לחוק מקום שקימת נגדו עילת מעצר בגין מסוכנות או חשש משיבוש מהלכי משפט וזה אינו המקרה כאן. משכך, יש לבטל את תנאי מעצר הבית שהוטל על העורר בגדר תנאי שחרורו בערובה.

           מוסיף ב"כ העורר כי מדובר בעורר צעיר יליד 1987, נעדר עבר פלילי, הצפוי להתגייס לצה"ל, ולפיכך גם לגוף הענין יש להסתפק בתנאי ערובה קלים יותר לגביו.

6.        המדינה מתנגדת לשינוי תנאי מעצר הבית בהקשר לעורר. לטענתה, חרף האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, קימת עילת מעצר כנגדו בגין מסוכנות ולו מן הטעם כי מתקיים הליך משפטי פלילי נוסף בעניינו בעבירות של פריצה לבנין, גניבה, קבלת נכסים שהושגו בפשע, והפרת הוראה חוקית. הליך זה מתנהל בת.פ. 669/05 בבית משפט השלום באשקלון. העבירות המיוחסות לו באותו הליך בוצעו בתקופה שבה היה נתון העורר למעצר בית חלקי בלילה, ומכאן, שבנוסף לעבירות ביצע, גם הפר תנאי שחרור שהוטלו עליו. לאור האמור, קימות לדעת המדינה עילות מעצר כנגד העורר, ולפיכך חל על הענין סעיף 21 לחוק המעצרים, ויש להשקיף על תנאי הערובה שהוטלו על העורר כחלופת מעצר הכוללת, בדין, תנאי מעצר-בית.

7.        מוקד השאלה בהליך זה הוא - האם בנסיבות שנפרשו בפנינו מצויים אנו במסגרתו של סעיף 21 לחוק המעצרים הקובע, בין היתר, אימתי ובאלו נסיבות ניתן להחיל חלופת מעצר על מי שהוא בר-מעצר על פי החוק, או שמא מצויים אנו בגדרו של סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, החל על מי שאיננו בר-מעצר על פי סעיף 21, ובכל זאת נמצא כי ראוי לשחררו בתנאי ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט. נקודת המוצא בניתוח זה היא שקים שוני בין תנאי השחרור שניתן להטיל על נאשם בכל אחת ממסגרות השחרור האמורות. אין הרי תנאי חלופת מעצר בעניינו של מי שהוא בר-מעצר על פי סעיף 21 כהרי מי שאין נגדו ראיות לכאורה, או לא קמה בעניינו עילת מעצר, ולכן סעיף 21 אינו חל בעניינו, אך חרף זאת, ראוי להבטיח את התייצבותו למשפט בתנאי שחרור מתאימים.

           אכן, בפסיקה התעוררה שאלה מהם אותם תנאי ערבות שניתן להטיל על נאשם שאין סמכות לעוצרו עד תום ההליכים משלא מתקיימים לגביו התנאים לכך, בין משום שלא נמצאו ראיות לכאורה בעניינו, ובין משום שאין בעניינו עילת מעצר. בית משפט זה נדרש לסוגיה זו בפרשת אדזיאשווילי, שם, ובשורה של החלטות לאחר מכן (בש"פ 9991/03 בראשי נ' מדינת ישראל, פד"י נח(2) 385; בש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ, פד"י נג(4) 666; בש"פ 1772/05 רש נ' מדינת ישראל,תק-על 2005(1) 2962). הפועל היוצא מפסיקה זו הוא כי תנאי שחרור בערובה בעניינו של מי שאינו בר-מעצר על פי סעיף 21 לחוק צריך שיתאימו לתכלית אותה מבקשים להשיג באמצעותם. תכלית זו מוגדרת על פי סעיף 44(ב) לחוק כאמורה להבטיח התייצבות למשפט. משכך, אין להטיל במסגרת תנאי שחרור כאמור איסורים ומגבלות מיוחדים החורגים מתכלית זו, והאופייניים למצבים של חלופת מעצר בעניינו של אדם בר-מעצר עד תום ההליכים נגדו שמתקיימים בעניינו עילות מעצר שיש לענות עליהן בתנאי חלופה מתאימים, קרי: עילות מעצר בגין מסוכנות, חשש לשיבוש הליכי משפט, או הימלטות. שונה הדבר במי שמשתחרר בלא שיש עילה למעצרו עד תום ההליכים, וכל שיש להבטיח הוא את התייצבותו למשפט (פסקאות 6 עד 9 לפסק הדין בפרשת אדזיאשווילי, שם).

8.        אילו נפל ענייננו באופן אמיתי למסגרת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, היה טיעונו של ב"כ העורר בדבר אי התאמתו של תנאי מעצר הבית לתנאי השחרור של  מרשו תואם את ההלכה הפסוקה. אולם, לטעמי, ענייננו על פי נסיבותיו נופל בגידרו של סעיף 21 לחוק ולכן תנאי מעצר הבית שהוטל על העורר היה בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי שהטילו. הטעם כך הוא כי העורר הינו בר-מעצר עד תום ההליכים במובן זה שיש כנגדו ראיות לכאורה, וקימת בעניינו עילת מעצר בגין מסוכנות.

אבאר את הדברים:

           במקרה שלפנינו, קבעו הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. אשר לעילת מעצר, בית משפט השלום סבר כי בנסיבות מקרה זה קימת עילת מעצר בגין מסוכנות כנגד העורר, אף שמדובר בעבירות רכוש. בית המשפט המחוזי סבר אחרת וקבע כי התנאי לקיום עילת מעצר בגין עבירות רכוש הוא ריבוי עבירות מסוג זה ועבר פלילי מכביד שאינו מתקיים בעורר ובחבריו ולכן קבע כי אין  בעניינם עילת מעצר.

           נקודת מוצא זו של בית המשפט המחוזי נראית לי שגויה מהטעמים הבאים:

בית משפט זה בהלכה הפסוקה ניתח בהרחבה את השאלה אימתי עבירות רכוש מקימות עילת מעצר, ומתי הן מקיימות את התנאי בדבר מסוכנות לשלום הציבור הנדרש כתנאי מוקדם למעצר עד תום ההליכים. כפי שנפסק, עבירת רכוש ככזו אינה מקימה בהכרח ומעצם טיבה עילת מעצר. כדי לבסס קיום מסוכנות של עבריין רכוש באופן שיקים  עילת מעצר בעניינו, יש צורך בנתונים נוספים המעצימים את החשש לשלום הציבור מפני שחרורו למשך תקופת ניהול משפטו. בהקשר זה, בית משפט זה קבע בענין בש"פ 5431/98, 5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פד"י נב(4) 268;

"עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור".

           מכאן, עשויה בתנאים מסוימים להתקיים עילת מעצר גם בגין עבירות רכוש, ויש לבחון בכל מקרה לגופו האם נסיבותיו מצביעות על מסוכנות הנאשם לשלום הציבור.